לזכרה של ד"ר סמדר שיפמן - נשים כותבות

בחודש אוגוסט 2020 הלכה לעולמה ד"ר סמדר שיפמן, חוקרת ספרות מבריקה ומרצה מרתקת. אבל הפוסט הזה, שחיכיתי להעלות מאז, בעודי מחפשת את המילים הנכונות (אם יש), עוסק בפן נוסף ופחות אקדמי של סמדר, כפי שאני הכרתי אותה בלימודי התואר הראשון לספרות באוניברסיטת תל-אביב, אי שם בין 2007-2009.

למעשה, סמדר לא הייתה רק מרצה. היא לא ידעה אולי, אבל היא הייתה גם מגשימת חלומות. והיה לה אכפת מהסטודנטים שלה ומהעתיד שלהם. מאד.

במסגרת הלימודים, השתייכתי למסלול כתיבה יוצרת שהיה מחולק אז לכותבי פרוזה ולכותבי שירה. סמדר הייתה אז ראש התוכנית.

התאגדנו כמה סטודנטים תמימים עם חלום משותף להוציא כתב-עת לסטודנטים ולבוגרים של התוכנית. סמדר לקחה את הפרויקט הזה בשתי ידיים, אולי בארבע. הייתה מבלה עמנו שעות בחדרה בגילמן, קשובה לרצונות ולהתלבטויות שלנו. מוציאה מיילים, מגייסת מימון, תומכת ברגעי משבר. להפיק ולערוך כתב-עת מאפס זה לא עניין של מה בכך. אבל סמדר הייתה הגב שלנו, אז הצלחנו. הוצאנו שלושה גיליונות מרגשים והפקנו ערב בו הוקראו והוצגו היצירות, חלקן הולחנו, חלקן הומחזו. היה באמת מרגש.

בעזרתה של סמדר מינפנו גם יחסי ציבור לערב הזה שהתפרסם בכמה מקומות.

מצורפות כאן תמונות זיכרון שמעידות על העבודה הקשה שנעשתה עם סמדר ובזכותה כדי שהדבר הזה יקרום עור וגידים וגם ימשיך הלאה.

וישנם גם זיכרונות אישיים שהם מעבר להרצאות ולמאמרים המרתקים שכתבה סמדר, בהיסחפי אחריה לעולמותיהם המרטיטים של קסטל-בלום, גרסיה מארקס, פוקנר, מוריסון ועוד רבים וטובים. אלה אותן שעות נעימות בהן שהינו יחד במשרד שלה, בין טלפונים ובין מיילים (ששבתי אליהם עתה מששמעתי על דבר מותה ומיד דמעתי). שעות בהן הרגשתי שמצאתי דמות רגישה ומכילה לדבר איתה, לצחוק איתה, לקבל ממנה טיפים ואפילו לשתף בקושי לעזוב את בית ההורים ולעבור סוף סוף דירה, להתחיל חיים עצמאיים.

היה גם פחד שלא לסיים את התואר בזמן בגלל קורס שחששתי לגשת למבחן שלו מסיבות אישיות. סמדר קראה לי לחדר, פתחה את התיק האישי שלי מולה, עברה איתי על כל הקורסים ופתאום אמרה: "תראי, יש כאן מספיק. נכיר לך בקורס אחר. לא צריך בכוח". בלי לשפוט, בלי לנבור בפחדים שלי. פשוט ככה. פתרה את הבעיה כמו קסם. סמדר הייתה מקשיבה באמת, לא רק שומעת. והיו לה מילים נכונות וטובות לומר והייתה בה אהבה.

בדבר המערכת של כתב-העת "הסדנה" הראשון שיצא ב-2008 כתבה:

"אין ספק שאי-אפשר ללמד וללמוד את הדחף או הצורך לכתוב, אבל את המוזה אפשר, ככל הנראה, לאלף. אפשר לנסות לחדד כישורים קיימים, לרסן או לטפח יכולות, ליילד מאנשים מוכשרים ובעלי דחף כתיבה את המיטב שלהם".

סמדר האמינה בנו ואנחנו האמנו לה. והמשכנו. לכתוב, להפיק, לערוך. רובנו עושים זאת עד היום, כל אחד בתחומו.

אני אסירת תודה על כך שפגשתי בה וזכיתי להיות תלמידה שלה וזו שעבורה היא הגשימה חלום.

להתראות סמדר, נוחי על משכבך בשלום.