לזכרה של ד"ר סמדר שיפמן - נשים כותבות

את סמדר הכרתי בשנה ב׳ של התואר הראשון. היא לימדה את הקורס ״רומנים נבחרים״, ולמרות שבסיום הקורס היתה בחינה ולא עבודה, ואני שנאתי בחינות, מהלמידה למבחן הזה דווקא נהניתי, כי סמדר הדגישה שהיא לא רוצה לקרוא בה דברים שהיא אמרה בשיעור אלא הבחנות ודוגמאות משלנו. בשנה ג׳ לקחתי אצלה את הסמינר ״ריאליזם מאגי״ שהיה קורס הדגל שלה בתקופה ההיא, אבל עבורי כוח המשיכה שלו לא היה הנושא, אלא העובדה שסמדר לימדה בו יצירות שאהבתי עוד ״מהבית״, דברים שכבר קראתי פעם ונגעו בי, ורציתי להעמיק את הידע שלי לגביהם כמו מאה שנים של בדידות, האמן ומרגריטה, ובסוף אפילו כתבתי סמינר על קורט וונגוט, למרות שסמדר אמרה לי שהיא לא מתלהבת ממנו. כדי לבדוק את הסמינר שלי היא קראה שוב את שני הרומנים שכתבתי עליהם. העובדה הזו מאוד הרשימה אותי, כי כמו שהיא קראה בשבילי שני רומנים, היא קראה בשביל כל אחת ואחד מאיתנו שישבו בקורס (והיינו שלושים לפחות). אז התוודעתי לראשונה לחדוות הקריאה המדהימה שלה, וגם לפתיחות שלה לעסוק ביצירות שהיא לאו דווקא אוהבת. הרגשתי שהיא נותנת צ׳אנס לאהבה שלי את הטקסט להכניס אותה לתוכו מדלת אחרת, ואולי לאהוב אותו קצת דרכי. המחויבות הכפולה שלה, הן אלינו והן לטקסט, וההכרח האתי להכיר את הטקסט לעומק כדי לנהל דיאלוג עם העבודות שלנו הדהימה אותי. אני זוכרת שהיא הדריכה אותנו לפני כתיבת העבודות בסמינר שכשאנחנו קוראות חשוב מאוד לקשקש על השוליים של הספר ולכתוב את המחשבות והשאלות שעולות לנו בלי לחשוש שנהרוס אותו. עד היום אני אומרת את זה לכל כיתה שאני מלמדת.

התקשורת איתה היתה לי מאוד קלה וטבעית, הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה בפתיחות, למרות שהייתי מאוד ביישנית. אחרי השיעור הייתי ניגשת אליה ומפטפטת איתה על חווית הקריאה שלי ביצירה של אותו השבוע. היא היתה אז ראש התכנית לכתיבה יוצרת ומעורבת בעריכת כתב העת של התכנית, כך שבשלב מסוים התחלתי לשתף אותה גם בניסיונות הכתיבה שלי. נתתי לה לקרוא שירים שכתבתי בסדנאות הכתיבה, וכשנתתי לה לקרוא בפעם הראשונה סיפור קצר שכתבתי, היא אמרה לי בישירות המדהימה שלה ״הסיפורים שלך הרבה יותר טובים מהשירים שלך. איך התגלגלת בכלל לכתיבה יוצרת במסלול שירה? זה הרי ברור שאת הרבה יותר אוהבת פרוזה״. וואו, כמה שהיא צדקה.

כשנרשמתי לתואר השני כבר היה לי ברור שזה בשביל לעבוד יחד איתה. כבר בשבוע הראשון של התואר סיכמנו על מה אכתוב את התזה. במהלך העבודה איתה הרגשתי שמלבד ההנחיה המקצועית לגבי הכתיבה והדיון בטקסטים, היא מנחה אותי באופן הרבה יותר רחב – כמנטורית – לגבי המון דברים: איך להתנהג מול גורמים שונים באקדמיה, איך לארגן את הזמן בין מטלות אקדמיות ולא אקדמיות, היא חיפשה לי כל מני הזדמנויות פרנסה מקצועיות והמליצה עלי לכל מי שהיה מוכן לשמוע. המנטורינג הזה, מלבד זה שהשיג את מטרתו ובאמת השתלבתי בכל מני עבודות בקמפוס, העלה בי את התחושה המדהימה שהיא רואה בי איזשהו פוטנציאל או יכולת שאף אחד אחר לא רואה. שגם אני לא ראיתי. למבט הזה היה כוח משחרר. הוא נתן לי "רשות" פנימית להמשיך לחקור ספרות ולהתחיל להאמין שאולי למה שיש לי להגיד עליה יש ערך ומשמעות.

באותה תקופה גם התחלתי להבין שלהיות אישה צעירה באוניברסיטה זה לא דבר פשוט בכלל, ושהאמונה שיש לקול שלי ערך, היא אמונה שחסרה לא רק לי, אלא לעוד נשים. האחריות הרחבה שסמדר לקחה על ההכשרה המקצועית שלי החלה להתבהר לי גם כפעולה פוליטית, שנובעת מהכרה במורכבות המצב המיוחד של היות אישה בקמפוס וחתירה בכל הכוח, כדי לנסות לפלס שביל שאוכל לצעוד בו.

גם המחקר שלי הלך והפך בזכותה יותר ויותר פמיניסטי. החיבור שלה ליצירתה של אורלי קסטל-בלום חשף אותי לראשונה לפניות ישירות אל הקוראות בטקסט הספרותי. כיוון שנושא הדוקטורט שלי היה פניות מהסוג הזה, התחלתי לשמוע אחרת את האופן שבו קסטל-בלום פונה אלי מתוך הטקסטים, כפניה של אשה לאשה. זה היה מרגש. לא הייתי רגילה לטקסטים שפונים אלי כאשה. רוב הטקסטים פנו אלי כ״אדם״, כלומר, כגבר, ואת ההמרה המגדרית הייתי צריכה לעשות אני, בראש, כדי להרגיש נמענת שלהם. אבל עם קסטל-בלום זה היה אחרת, ובזכות סמדר למדתי לקרוא אותה כך. ההשפעה של זה על הדוקטורט היתה מכרעת. כל הפרקים שלו נצבעו בצבעים מגדריים והטון שלי ככותבת השתנה. בשלב מסוים התחלתי גם לכעוס על העברית. שהיא לא מאפשרת פניה אינקלוסיבית, שחייבים להכריע בין ״את״ ו״אתה״. יותר מאוחר התרככתי. למה לכעוס. אפשר פשוט לבחור להגיד ״את״.

גם העבודה איתה על הספר ״שפוטה ונשפטת: דמות האם בסיפורת העברית במפנה האלף״ כעוזרת מחקר, לימדה אותי המון על קריאה ותיאוריה פמיניסטית. התפיסה המבריקה שלה את המבנים שמכתיבים את סוגי האמהות גרמה לי לקרוא בצורה מפוכחת וביקורתית יותר. אבל יותר מהכל, למדתי מהעבודה על הספר שיעור נפלא בשיתוף פעולה, הפריה והשראה הדדית, קיום דיאלוג עמוק וחשיבה משותפת. לא ידעתי שיכולה להיות כזאת מסירות ו"אחיות נשית" בין מנחה ומונחה, ושהיחסים האלה יכולים להצמיח חברות אמיתית ומשמעותית כשלנו.

בטיסה הראשונה שלי לכנס אקדמי יחד עם חברותי וחבריי הדוקטורנטים, סמדר הציעה להיות יו״ר המושב שלנו ועזרה לנו למצוא כותרת ולכתוב את התיאור שלו. היינו ארבעה סטודנטים מפוחדים, אבל תחת ההדרכה שלה יכולנו לעשות הכל. אחר כך הטיסות לכנסים נהיו דבר שבשגרה, והתחלנו לטייל ביחד בעולם. בכל מקום היו שואלים אותנו אם אנחנו אמא ובת, וסמדר היתה עונה ״אני אמא שלה באקדמיה״. אבל היא היתה גם חברה שאפשר לדבר איתה על כל נושא בעולם. כשטסתי לסטנפורד, למשל, היא הציעה שנדבר בטלפון כל שבת (אצלה היה ערב ואצלי היה בוקר), וכך עשינו. שיחות ארוכות על הכל, שעה-שעתיים כל שבוע.

במרץ השנה היינו אמורות לטוס ביחד לניו אורלינס לכנס של אגודת הנרטולוגיה. סמדר היתה אמורה לדבר על דקונסטרוקציה של נרטיבים ציוניים של אמהות, ואני הייתי אמורה לדבר על כתיבה בגוף שני אל נמענים מתים כסמן פתולוגי, בעיקר אצל גיבורות נשים. כשדיברתי על הנושא עם סמדר היא אמרה לי שנהוג לדבר אל המתים בגוף שני רק בלוויה, ואחר כך זה כבר נהיה חשוד בפתולוגיה. אז אני מסתכנת עכשיו בתיוג הזה, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להישאר בתחומי הגוף השלישי. אני חייבת לומר כמה משפטים אחרונים, בגוף שני נוכחת:

סמדר היקרה, אני מרגישה שהקדשת לי את 12 השנים האחרונות של חייך המקצועיים. לימדת אותי כל מה שיכולת, אפשרת לי להתנסות בכמה שיותר חוויות מקצועיות (וגם אישיות) וראית בי חברה קרובה. סמכת עלי עם החומרים הכי רגישים ושיתפת אותי בדברים הכי אינטימיים. כמות הפעמים ביום שבא לי לספר לך משהו או להתייעץ איתך היא אינסופית. היו לנו כל כך הרבה תכניות ואני עדיין לא מאמינה שלא נוכל להוציא אותן לפועל. אבל אני אסירת תודה על מה שכן הספקנו. על השנים הלא מעטות שהיו לנו ביחד ועל כל מה שלמדתי ממך. אני לא יודעת מי הייתי היום אם לא היינו נפגשות. זה היה מפגש שעיצב את מסלול החיים שלי וימשיך לנצח לכוון אותו.

אוהבת,

חן