אקדמי הוא אישי - משנות את העולם

את לימודי המגדר בתוכנית באוניברסיטת תל אביב התחלתי לאחר שהתעניינתי בטקסטים פמיניסטיים מאז גיל הנעורים. העמקתי את העניין בתחום בלימודי האמנות שלי וכך הלאה. לתוכנית הגעתי לא הרבה זמן אחרי שעברתי אונס, בזמן שהייתי במערכת יחסים פוגענית ועזבתי את התוכנית לאחר שעברתי הפסקת הריון מאוד קשה. לכאורה, כל הצמתים היו גם הם בלב הטקסטים הפמיניסטיים ואני הייתי בשלהי ההסתרה של הטראומות שכוננו את חיי באותה תקופה ואולי אף מעבר אליה.

ייתכן שדווקא מתוך כך, לאחר שנה תמימה של לימודים, אני והתוכנית למגדר נפרדנו לדרכים שונות. בדיעבד אני מבינה שבאותה תקופה פחדתי להיות במגע עמוק עם טקסטים שיכלו לזעזע את עולמי. עם זאת, כל חומר הקריאה והתובנות שקיבלתי מאותה שנה גדושה לא נעלמו, להפך, הם פעפעו וחלחלו אל תוך עולמי הפנימי. את הטקסטים הללו קראתי שוב ושוב ומתוך כך חדרו אל תוך הכתיבה שלי ולמעשה אל תוך תפיסת עולמי ואף אל תוך העשייה שלי כאוצרת אמנות ובעצם אל כל תחום שנגעתי בו.

יצאתי מהתוכנית עם הבנות חשובות וקולגות ששותפות לתפיסת עולמי. הבנתי לעומק שאני לא לבד וחיכיתי רק לרגע שבו אוכל גם להרגיש כך בלב שלם - היום, גם מרחוק וגם בלי לסיים את התואר אני מבינה שבדיעבד מצאתי בתוכנית שותפות לתפיסת עולם, למאבק ולחיים. אני מודה על כך מעומק ליבי. את הטקסט הבא כתבתי מתוך דיאלוג עם כותבת פמיניסטית שאני מעריכה מאוד בשם רוקסן גיי והוא משלב את הסיפור האישי שלי ואת תפיסת עולמי הפמיניסטית.

ממי אישה מופקרת לוקחת דוגמא

"ממי אישה מופקרת לוקחת דוגמה. אף פעם לא מאמא שלה. היא מנסה להרוג את אמא שלה, או לפחות חלקים של אמא שלה שאורבים לה מתחת לעור. כשהיא מפשקת רגליים היא מקווה שהמרחק בינה לבין אמא שלה ייפער אפילו עוד יותר." (מתוך: "נשים קשות", מאת: רוקסן גיי)

סיפרתי לאמא שלי על האונס רק אחרי שכבר הבנתי שאין ברירה ואני מתכוונת ללכת למשטרה להגיש תלונה. תשע שנים שתקתי. היו לי יותר סיבות לשתוק מאשר לדבר. לצערי עדיין יש לי. סיפרתי לה שגיליתי שהוא פגע בהרבה בנות ועכשיו אני מבינה שזה לא היה רק בי. סיפרתי לה מה קרה שם בפירוט. אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה אונס. מאוחר יותר, יעל, החוקרת במשטרה קראה לזה אונס. זה היה בטופס התלונה – שם העבירה "אונס". זה הפך לשם שלי. אני עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא "אונס" ולי זה לא היה יכול לקרות. גם טענתי לעצמי במקביל שזה כן "אונס" וניסיתי לחיות עם זה שאני "אונס".

מהרגע הראשון שסיפרתי לה אמא שלי אמרה שזה מאוד "אפור". נשמתי. היו לה סיבות והיא עמדה להפר את השתיקה הלא אמפטית שלה ולספר לי בדיוק מה הן. בראש הרשימה המאשימה הייתה הסיבה ששתיתי אלכוהול, השנייה הייתה כי הכרתי אותו. לסיום היא רמזה שאני לא בדיוק ילדה קטנה והלכתי אתו לחדר אחר במועדון (מה זה משנה שהוא שיקר שיהיו שם עוד חברים שלנו). אולי היו לה עוד טענות אבל ניסיתי לא ליפול מהספה הכחולה ולנסות לנשום. היא אמרה את המילים האלה, הדופק שלי רץ, היא מלמלה משהו על זה שאין לי נפש שבנויה להתמודד עם משהו כזה גדול, שאין לנו כסף ובשורה התחתונה ניסתה לשכנע אותי לא ללכת להגיש תלונה במשטרה.

מאוחר יותר, בשלב שכבר מדינת ישראל הכירה באישום כ"אונס", שניה לפני עסקת הטיעון שהפחיתה לו ל"ניסיון אונס", עדיין אמא שלי טענה שזה לא "אונס". ישבנו בגינת משחקים כשהבת שלי לא רחוקה מאיתנו. היא שוב הסבירה לי את משנתה וטענה בפירוש שאם הוא לא חדר אלי בכוח עם האיבר מין שלו זה לא "אונס". אני הסברתי לה שהחוק מגדיר "אונס" כהחדרה של כל איבר או חפץ בכוח ובניגוד לרצונה של הנפגעת. היא לא השתכנעה. זה לא "אונס" היא פסקה. אולי היא ניסתה רק להגן עלי ועליה – להגיד לעצמה שהבת שלה היא לא "אונס". או שאולי הבת שלה היא לא "אונס" כי היא בעצם אישה מופקרת ונשים מופקרות לא נאנסות הן מזמנות דברים.

אולי היא אמרה לעצמה שהיא מכירה את הבת שלה. שהבת שלה מכירה גברים. היא יודעת מה הם רוצים. היא שותה איתם. מחייכת. היא לא ילדה. למה היא כבר ציפתה. הטיעון הזה כמובן נשמט תחת הטענה שכבר עברתי פגיעה מינית כשהייתי עדיין קטינה. ניסיתי להסביר לה שלא סיפרתי על מה שעברתי כי גם כשסיפרתי בגיל 15 על מה שהמחנך שלי עשה לי הם לא עזרו לי. בזמנו היא אמרה לי שהוא אולי ניסה לעשות את זה ב"ידידותיות" ואני זו שלא פירשתי נכון את המעשים שלו. "הוא פשוט פחד שתאשימי אותו במשהו שהוא לא עשה" הורי אמרו. הוא כמובן עשה. כנראה גם בגיל 15 כשעוד הייתי בתולה הייתי מופקרת. השופט קפח כתב בפסק דין בשנת 2003 (רק ארבע שנים לפני שאני הפכתי ל"אונס") על ילדה בת תשע ש"היה לה אופי מתירני", הוא פירט כך בהחלטתו: "הנאשם אמנם זאב, אבל הקטינה אינה כיפה אדומה כלל ועיקר".

מה שבטוח - בגיל 25 כבר לא הייתי ילדה וכן היה לי אופי מתירני, הייתי מופקרת או בתרגום ישיר – שרמוטה. עדיין, זה לא הפך את זה ל"אפור", זה לא הפך את זה ל"לא אונס" – זה רק הפך את זה קשה יותר לספר. אם שכבתי עם הרבה גברים ונשים שרציתי בהם ובהן מדוע דווקא אותו לא רציתי ועוד היה לו כסף. עובדה. לא רציתי. הוא רצה כי אני לא רציתי. הוא סיפר לי שהוא יודע שאני במערכת יחסים פתוחה עם חבר שלו ולכן הוא זכאי להיות גם איתי בקשר. הוא טעה כמובן. הסברתי לו שלא כל מי שלוקח כרטיס ועומד בתור זכאי לסיבוב על המתקן. באותו רגע היה נראה שהוא קיבל את זה בג'נטלמניות. שום דבר לא הכין אותי לזה שהוא עדיין החליט לקבל מה שהוא רוצה בין אם אסכים או לא. בעצם, היום אני יודעת שזה מה שמשך אותו בדיוק. הדחייה והעובדה שדווקא אותו לא רציתי. הוא עוד יראה לי מה זה.

אני לא הייתי אולי כיפה אדומה אבל הוא היה זאב.

---

שרי גולן ילידת 1982 (ישראל). כותבת, אוצרת, אמנית, מנחה ומרצה עצמאית. בוגרת בהצטיינות יתרה של "המדרשה לאמנות" בבית ברל (2006). לימודי מגדר (2010) ותולדות האמנות (2019) לתואר שני (אוניברסיטת תל אביב). ספר ביכוריה "ילדה בשם תהום" זכה לתמיכת "קרן רבינוביץ' לאומנויות" (2018). כיום היא עובדת על הוצאת ספרה השני.

---