אקדמי הוא אישי - משנות את העולם

"את יכולה לעזור לי לרכוס את השמלה בבקשה?". כן, לבשתי שמלה לצילומי אירוע יום האישה, ולומר את האמת זה הרגיש מאוד מוזר, לא נוח ואפילו מדכא. יצאתי לחלוטין מאזור הנוחות. ועכשיו את בטח שואלת את עצמך על מה כל הרעש, מה כבר הביג פאקינג דיל ללבוש שמלה. אבל לי, כגבר, זו הייתה בהחלט חוויה, לא נעימה במיוחד אבל עם זאת מכוננת. לדחוס את עצמי לשמלה צרה ולבקש עזרה ברכיסת הרוכסן, הבהירו לי את חוסר החופש ולקיחת העצמאות הנשית שאיננו שמים לב אליה בחיי היומיום, הרי מה כבר יכול להיות כל כך קשה לרכוס רוכסן?, אבל מסתבר שרוכסן בגב שמלה בהחלט יכול להפוך בן אדם למוגבל תנועה ובכך להפוך אותו לתלותי.  

בעבר, גנדרנות אופנתית הייתה מזוהה עם גברים ולאט הזדחלה לעבר נשים, לא מבלי להעניש את הנשים על כך שחדרו למרחב הגברי. כך הגיעו דיכויים שונים כמו מחוכים, קרינולינות ונעלי עקב שנועדו להקטין את תפיסת המרחב של נשים, לגרום להן להיות תלויות בגבר שנאלץ להושיט להן יד כדי שלא יפלו. למעשה כבר התרגלנו לדיכויים האלה מבלי לשים לב.

 "אני נועלת נעלי עקב כי ככה אני מרגישה סקסית", אתן בטח מכירות את המשפט הזה, ובאמת נעלי עקב קשורות לסקס. נעל עקב מרימה את ישבנה של האישה כך שיהיה מוכן לחדירה הגברית, וזה עוד בלי לדבר על נעלי עקב כפטיש.

אז למה אנחנו צריכות אביזרים ותוספות שונות כדי להיות מרוצות ממראה הגוף שלנו? למה לא לאהוב את מה שיש, עם המשקל העודף, עם נמיכות הקומה, עם החזה הקטן והשפתיים הקטנות? אנחנו צריכות גורמים חיצוניים שיגידו לנו כמה אנחנו יפות, חטובות וחתיכיות, מוכנות להאמין לכל השקרים של הזבניות בחנות ובתמורה לגהץ עוד כמה מאות שקלים בכרטיס האשראי, לא בשביל השמלה אלא בגלל המחמאה שקיבלנו. אנחנו מוכנות לשלם הון עתק לניתוחים פלסטיים שנראים רע מאוד כשהם לא מצליחים, רק כדי לנסות להשיג את אידיאל היופי הנכסף והבלתי מושג, בשביל להגשים את פנטזיות הילדות שלנו, כי הרי כולנו גדלנו על בארבי.

לא בכדי עניין אותי סיפור הרוכסן, והוא עוטף ומקיף את כל סיפור חיי שקשור לאופנה ולבוש.

למדתי עיצוב אופנה בתיכון, בשנות ה-80 הרחוקות, דבר שהיה מוזר ושונה מאוד בנוף הפריפריאלי, לטוב ולרע. כתבות בעיתונים מקומיים וארציים דיווחו על התופעה החריגה והביאו להגברת הקנאה והשנאה אצל כל אלה ואלו שראו בי עוף מוזר, עד לכדי פגיעות מילוליות ופיזיות  על כך שלא באתי להם.ן טוב בעין. המשכתי לתואר ראשון ושני בעיצוב ותמיד המשכתי להיות אותו בחור יוצא דופן, בודד בתוך כיתה מלאה נשים, בתוך תפיסות מקובעות והבניות חברתיות המסמנות אותי שוב ושב כחריג, אבל נלחמתי על זכותי להיות שם ולעשות את מה שבחרתי.

תמיד עניין אותי למה זכיתי להתנהגות כזו מצד החברה ולמה קשה לנו לקבל את השונה והחריג.ה, אבל לא ידעתי מה עושים עם זה. המשכתי ללימודים במכון וינגייט כדי שאלמד איך להגן על עצמי אם אהיה שוב בסיטואציה אלימה כלפיי. פיתחתי את הכוח הגופני והנפשי, למדתי ולימדתי בווינגייט ספינינג וקיקבוקס, והרגשתי מוגן, מוכן לקרב, אבל התשובה לשאלה לא נענתה.

המשכתי לעוד תואר, תואר ראשון בפסיכולוגיה ושם נחשפתי לקורס "מבוא ללימודי מגדר", אז הבנתי שזה מה שחיפשתי כל השנים. משם המשכתי לתואר שני בלימודי מגדר, בהנאה מכל גילוי, מהיכרות עם א.נשים שבאמת רוצים ורוצות ליצור שינוי בעולמנו המבחיל לעיתים, וכיום אני  כותב דוקטורט, עוסק במגדר ובפגיעות מיניות בגברים. המעגל הושלם.

אז הגיע הזמן לפרגן לעצמנו על מי שאנחנו, איך שאנחנו, בכל גודל ומידה, בכל גיל ובכל צורת גוף, בכל מגדר או נטייה מינית. חיים רק פעם אחת, וכדאי לדעתי להעביר את החיים בהתרחקות מהבניות ותכתיבים חברתיים שרק מוסיפים לדיכוי ולדיכאון. חייכו, תאהבו את עצמכם.ן ואת הסביבה, זה היופי הנדרש ולא היופי הפיזי המתכלה, תחגגו את החריגות והשוני. ביחד ננצח את כוחות האופל.

---

עמוס נימני, אבא של עומר, טברייני לשעבר שהחליט שאפשר להשיג הכל אם רק רוצים. דוקטורנט למגדר באוניברסיטת בר אילן, תואר שני במגדר מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה. עסקתי בעיצוב אופנה במשך שלושים שנה ובהדרכת ענפי ספורט שונים. בשנים האחרונות אני מנחה  סדנאות למניעת אלימות מינית מטעם מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ועמותת תודעה.

---