אקדמי הוא אישי - משנות את העולם

תמיד הייתי שונה – שונה בתפיסה שלי, בהתנהלות שלי, באומץ לעשות אחרת, תמיד התנפלו עליי, ביקרו אותי, אך בסוף הלכו בדרכי.

כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, אני זוכרת כיצד חילקו אותנו לקבוצות – בנים לשיעור חקלאות, ובנות לשיעור ניהול משק בית ותפירה. אני הברזתי מהשיעורים של הבנות והלכתי לשיעורי החקלאות כי רציתי להוכיח לכולם שהיכולות הגופניות שלי לא פחות טובות מאלה של הבנים.

נולדתי למשפחה נורמטיבית בנוף החברתי, אמא עקרת בית ואבא שוטר בשירות בתי הסוהר, הייתי הרביעית במשפחה והבת הראשונה. אבי זכרונו לברכה התנהל אתי כאילו הייתי בן. אני אפילו זוכרת שסיפר אותי קצוץ כמו בן וקנה לי פיג'מה של בנים וקרא לי ריזק (رزق), שזה שם של בן. אף פעם לא שוחחנו על העניין, אבל לי היה ברור שהכוונה של אבי הייתה לתת יחס שוויוני לי ולאחים הבנים. הייתי מאוד קרובה לאבא והשיחות שלנו היו על העתיד, ועל הלימודים, וחלמנו ביחד שאלמד רפואה, חלום אשר התנפץ לרסיסים, כי הוא לא יכול היה לעמוד בפני ציפיות החברה והלחץ החברתי, והתחתנתי בגיל צעיר.

היחסים עם אבא עיצבו את ההתנהגות שלי, תמיד ידעתי שאני שווה וגם ברגעים שהחברה אילצה אותנו להתנהל אחרת, בתוכי הייתי בטוחה שאני לא מרימה ידיים, אני ממשיכה לפעול כדי שאוכל להגשים את החלום שלי וכדי שאסלול דרך לבנות ולנשים אחרות בסביבה שלי.

לא הצלחתי להבין מה עומד מאחורי ההתנהלות שלי. לא שמעתי אז על פמיניזם ולא על לימודי נשים ומגדר, פעלתי בצורה אינטואיטיבית מתוך דחף פנימי.

כאשר התחלתי לעבוד, ואחר כך גם ללמוד באקדמיה, הסתכלתי סביבי ולא הצלחתי להבין מדוע לא כל הנשים, אם זה בשכבת הגיל שלי ואם זה נשים צעירות יותר, לא מצליחות לשבור את המוסכמות החברתיות אשר ממקמת את הנשים בתפקיד עקרות בית בשעה שהגברים יוצאים לעבודה והופכים למפרנסים יחידים ולשולטים הבלעדיים במשפחה ובחברה. אז עוד לא ידעתי מה זה תיאוריות פמיניסטיות, או מה זה פטריארכיה.

השיחות שלי עם נשים במשפחה ובסביבה הקרובה גרמו לי לתסכול ולכעס, נשים השלימו עם המצב ולא רק השלימו אלא גם האמינו שזה המצב הטבעי. ההבניות החברתיות של חלוקת תפקידים ברורה בין נשים לגברים בה קיימת עליונות של הגברים על הנשים ניכרות באופן ברור בכל תחומי החיים.

לא היה לי אז לא כוח ולא ידע מספיק כדי לשכנע נשים שהמצב הזה לא טוב להן ושהן חייבות לצאת ללמוד כדי להבין יותר את העולם ולשנות את המצב ולהשיג שוויון וכבוד.

ידע שווה כוח, התחלתי לחפש ולהתעניין מה אני בעצמי צריכה לעשות כדי לחזק את עצמי כדי שאוכל להשפיע יותר, וכמה לא מפתיע שהגעתי ללימודי מגדר.

היום אני לקראת סיום כתיבת התזה שלי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, ואני יכולה להגיד שהלימודים חילקו את החיים שלי לשניים – לפני הלימודים ואחריהם. סוף סוף הצלחתי להבין את עצמי, למדתי לתת שם לתחושות שלי ולהתנהלות שלי שנראתה לי שונה מההתחלה, נחשפתי להמון ידע שעוזר לי לקדם לא רק את עצמי אלא גם את הנשים בסביבתי. היום אני יודעת להגיד כי בזכות הלימודים אני יכולה לזהות צרכים רבים של נשים ולנהל שיחות עם נשים ולהסביר להן מה זה שוויון, כבוד, חלוקת תפקידים וכו'.

היום ובעקבות תרבות האלימות בחברה בכלל ובחברה הערבית בפרט, אני בטוחה שלימודי מגדר הם חובה לא רק לבנות אלא גם לבנים, לא רק במסגרת לימודים אקדמיים אלא חובה לחנך את הבנים והבנות שלנו לחינוך מגדרי מהגיל הרך. לימודי מגדר תפקידם להקנות את הידע גם לבנים וגם לבנות, לחנך לכבוד, לשוויון ולחיים בריאים.

---

דיאנה סאלח

היום אני מביטה אחורה ומסתכלת על הדרך הארוכה שעשיתי, דרך לא פשוטה, מלאה אתגרים רבים מול החברה, המשפחה ומול עצמי. התחתנתי בגיל 18 וישבתי בבית 10 שנים אבל אף פעם לא איבדתי את התקווה להגשים את החלומות שלי ובניגוד לכל הציפיות הצלחתי להגיע למקום בו אני נמצאת היום.

כל הזמן הסתכלתי קדימה וסללתי את דרכי גם בעבודה וגם באקדמיה. את התואר הראשון באוניברסיטת בר אילן התחלתי כשהייתי בת שלושים, במדעי המדינה ותקשורת, הייתי אז אימא לארבעה ילדים ועבדתי במשרה מלאה. לא הסתפקתי בתואר הראשון, סיימתי תואר שני בניהול ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, והיום אני לקראת סיום תואר שני נוסף, הפעם במסלול מחקרי, בלימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.

בין תואר לאחר למדתי אימון אישי והנחיית קבוצות. בנוסף, וכדרך חיים, אני מתנדבת בעמותת אקי"ם, ומכהנת כיושבת ראש העמותה מאז שנת 2005.

היעד הבא שלי הוא לכתוב דוקטורט ולהגשים עוד חלום.

אין דבר העומד בעד הרצון, היום אני פונה לכל אישה ואומרת לה, השמיים הם הגבול.

---