אקדמי הוא אישי - משנות את העולם

לפני מספר שנים באחד מסופי השבוע של חודש דצמבר, באירועי התרבות של חמשושוליים שארגנה עיריית ירושלים, נכנסתי לתיאטרון הירושלמי לצפות בהצגה בשם "מוחות". לא היה לי מושג על מה ההצגה, נכנסתי משום שפשוט התאים לי במשבצת הפנויה של היום. תוך מספר דקות הבנתי שההצגה נקראת "מוחות" לא מהמילה מוח, אלא מוחות מלשון מחאה. על הבמה חמש נשים ממחיזות שירה מתוך האנתולוגיה "מלכה עירומה" בעריכתה של דורית ויסמן, שירת מחאה של משוררות ישראליות.

כשעלתה השחקנית והציגה את שירה של ריתא עודה "צלב השתיקה", התכווצה לי הבטן והרגשתי כאב, ממש כאב פיסי ורק כשהיא סיימה את השיר הבחנתי כי נשימתי הייתה עצורה בכל זמן הקריאה.

צלב השתיקה – ריתא עודה (בתרגומה של לאה גלזמן)

"תלו אותי על צלב מאז נולדתי ואמרו: "אישה"

קבעו ידי במסמרים על קרש המרמה ואמרו: "אשה... אשה!"

כיבסו מחשבותי באש לאט לאט

שתלו בשדות מאויי עץ ההולך ומתפורר קמעה קמעה

למדו אותי את אלפבית הצער כל כולו

הלבשוני בכל רעלות השתיקה ואמרו

"אה... אשה! בסך הכל אשה"

רוני הלפרן כותבת באחרית הדבר בספר ש"תרבות שדנה נשים לשתיקה מסלקת אותן לא רק מתנועה חופשית ויצירתית בשפה אלא גם מתנועה ויצירה בעולם המתווך על ידי השפה. תרבות כזאת מצמיתה נשים למקום מוגבל, חורצת את גורלן לחיים נטולי רצונות ומאוויים חופשיים ודנה אותן לחיים שמאולפים לשרת ולהשביע רצון" (מלכה עירומה, עמ' 276). ההצגה לא נתנה לי מנוח. מאז צפיתי בה עוד ארבע פעמים, נפגשתי לשיחה עם הבמאית גבריאלה לב, הספר מונח על השידה ליד מיטתי ואני חוזרת אליו שוב ושוב.

עם "מוחות" הבנתי כי איני יכולה יותר לשתוק, אני חייבת להשמיע את קולי. אך קודם לכן אני צריכה למצוא אותו, ידעתי שהוא נמצא, אמנם חבוי עמוק בתוכי, ועלי ללמוד לזהות אותו, להכיר את הצליל שלו ולמצוא לו מקום במרחב. את הקול שלי מצאתי כאן, בתוכנית ללימודי נשים ומגדר, למדתי להכיר את קולי, לזהות אותו, למדתי להקשיב לו ולאהוב אותו. למדתי לכעוס, לאהוב איתו, להתנגד יחד איתו. למדתי להשמיע קול פחות מְרַצֶּה, יותר מתריס, קול שמבקש לחשוף את המציאות החברתית, את ההגדרות התרבותיות, את התלות הכלכלית בבית ובעבודה, את מרחבי הדיכוי ומצוקת הקיום. ואת הקול החזק הזה שהיה בי חבוי, מצאתי כאן.

עם הקול הזה יצאתי לעולם חדש שנפתח בעקבות לימודי המגדר. את הקול שלי לקחתי ונעזרתי בו לפעול אחרת בעולם. עזבתי את מקום עבודתי ופתחתי בקריירה חדשה. היום אני עובדת במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. אני מעבירה סדנאות בבית הספר בחטיבה ובתיכונים על מיניות והסכמה חופשית. אני מתנדבת במרכז הסיוע בליווי נפגעות אלימות מינית למשטרה בהגשת התלונה ובהמשך מול הפרקליטות. אני מרגישה שאני במקום נכון ויותר מתאים לי. למקום הזה לא הייתי מגיעה ללא לימודי המגדר שאפשרו לי למצוא את קולי ולמקם אותו במרחב חדש, נכון יותר.